אילת ברק

אין לי זיכרונות ברורים מתקופת הגן אולם אני מתארת לי שככל הילדים שרתי, רקדתי, ניגנתי ציירתי ויצרתי יש מאין המצאות דמיוניות. בבית הספר היסודי התחלתי לוותר על עניין הציור וכל משימה שניתנה בכיתה הועברה אחר כבוד לביצועו של אבא שלי. תיבת נח של כיתה ג' שיצר עבורי הייתה פאר של מודל אדריכלי אך לי לא היו יד ורגל בהכנתו. כילדה עגלגלה סיימתי מהר מאוד את הקריירה שלי בתחום הבלט, כך עלה בגורלם של השירה ואפילו הנגינה. ה"יצירה" הפכה לשם נרדף ל"כישרון אמנותי", נחלתם של מעטים ברי מזל.

כך, מצאתי את עצמי בגיל צעיר יחסית ללא אמנות וללא יצירה!

נו שוין, תאמרו ודאי, מה את מחדשת? אלו החיים וזו ההתבגרות כולנו היינו שם. מה זו בכלל יצירה? מי צריך אותה?

יצירה היא סוג של בריאה. היא מפעילה אצלנו כוחות נפשיים מנוגדים של יוזמה וכניעה, של התבוננות פנימה ותנועה קדימה. אנו זקוקים לה כל כך כי היא מסייעת לנו לשרוד, להטביע חותם אישי וחד פעמי לצור לעצמנו משמעות, למצוא מקום בחברת אנשים.

האם ידעתם שהאדם הוא בעל החיים היחיד בטבע המבשל את מזונו? חיבור אינסטינקטיבי מופלא של הישרדות ויכולת יצירה מולדת. מזל שאנו יצירתיים מעצם הווייתנו ויכולת היצירה לא אובדת לעולם. גם אם לעיתים היצירתיות שלנו מושתקת, מנומנמת או לא מוצאת אפיק ביטוי, אחד מכוחותיה המרשימים ביותר הוא שכשהיא פורצת היא משפיעה וחודרת לכל תחומי החיים, לעסקים, לזוגיות, למשפחה, להורות, לחברויות, ללימודים ועוד כהנה וכהנה. כוח היצירה, בהיותו ישות שורדת, ברגע שינתן לו פתח במקום אחד יפרוץ וימלא את סביבותיו. 

שפר הגורל , שכאשר יצאתי מבית ההורים, מתוך צורך הישרדותי, מצאתי את המטבח ומצאתי גם את היצירה שלי. החל מאותו רגע שבו נפגשתי לראשונה עם עולם הבישול, מצאתי את הקסם המיוחד של הפיכת חומרים למשהו אחר, את המקום בו הרגש מתקפל בתנועות מעטפה לתוך החומר. מזל שהחומרים של היצירה הבישולית, זמינים ומצויים בכל בית, גם הכלים הבסיסיים נגישים למדי. יש בו בבישול הכול בעצם: צבע וטעם קולות וריחות, הזדמנות לקשר ולגיטימציה. מותר לנסות, מותר גם לטעות, יש בזה שימוש ואיש לא יוכל לטעון שמדובר בבזבוז זמן.

היום אני מבלה את זמני בבישול עם אנשים שמחפשים דרך לבטא את עצמם, לגייס כוחות להתמודדות ולצור משמעות לדברים שקורים להם. אני עובדת סוציאלית, דוקטורנטית באוניברסיטה למדתי בישול ועבדתי במסעדות. אני מזמינה אתכם להתאמן איתי כאן בבישול רגשי. אל דאגה, כמו כל כישור שלא התממש לאורך זמן, גם יצירה שהייתה רדומה כמה שנים זקוקה לזמן ואימון רב כדי לתפוס שוב את מקומה הראוי בהתנהלות היומיומית. לרגשות לוקח זמן להיכנס לתהליך הבישול ולמבשל- היוצר, הלא מיומן, לעיתים נדרשים כמה ניסיונות כדי לכוון אותם ולתת להם לפרוץ בחופשיות ללא פחד, אבל כשזה קורה...זה פלא.

לאתר של אילת ברק: